בין "תבוסה" ל"ניצחון": מלחמת יום הכיפורים ושיח השואה בעיתונות הישראלית
בקיץ 2022 נפגשנו שלושה חוקרים בתחום השואה, ד"ר מלי אייזנברג, ד"ר תמיר הוד וד"ר יוסי לונדין, כדי לדון בהשפעה של מלחמת יום הכיפורים על תודעת השואה כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיתונות היומית. המפגש הוליד עבודה משותפת שנמשכה כל השנה וכללה מפגשי זום בהם הצגנו כל אחד את ממצאיו הרבים. תחילת העבודה כללה סקירה של עיתונים שראו אור בין שנת 1967 לשנת 1982. לאחר מיפוי הכתבות הרבות יכולנו לזהות שעיקר ההשפעה של המלחמה על שיח השואה הופיעה במהלך שנת 1974. ממצא זה בדקנו בעיתונות היומית שכללה את העיתונים מעריב, דבר, על המשמר, ידיעות אחרונות, הצופה והארץ. בסופו של התהליך כתבנו מאמר המציג את המסקנות אליהן הגענו בנוגע למלחמת יום הכיפורים ושיח השואה כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיתונות התקופה.
צוות המחקר:
ד"ר מלי אייזנברג: מנהלת בית הספר המרכזי במכון משואה ללימודי השואה ומרצה במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן.
ד"ר תמיר הוד: מרצה במכללה האקדמית תל חי, עומד בראש המרכז למחקר, חינוך והוראת השואה במכללה האקדמית תל חי.
ד"ר יוסי לונדין: ראש המחלקה להיסטוריה במכללת אורות ישראל ברחובות.
תקציר המאמר:
שלושת השבועות במהלך אוקטובר 1973, בהם התחוללה מלחמת יום הכיפורים, טלטלו את החברה הישראלית וניתן לומר כי גלי ההדף שלהם מורגשים גם יובל שנים מאוחר יותר. כדרכו של אירוע היסטורי משמעותי גם מלחמת יום כיפור תופסת מקום מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של אזרחי מדינת ישראל וככזאת מהווים אירועיה כר נרחב למסקנות, ללקחים ולתובנות המלווים את פס הקול הישראלי במשך שנים רבות. הזיכרון הקולקטיבי מורכב ממנעד רב של מרכיבים הכוללים תיעוד במדיות השונות, היבטים אמנותיים ואתרי זיכרון בזמן ובמקום. אחד הגורמים המשמעותיים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי, בוודאי בשלבי היווצרותו, היא תקשורת ההמונים בת הזמן, שבימי המלחמה הייתה ממוקדת ברובה עדיין בעיתונות המודפסת.
מלחמת יום הכיפורים נחשבת לאחד האירועים המשמעותיים ביותר שהשפיעו על זיכרון השואה בחברה הישראלית, וזאת לצידם של משפט אייכמן בשנת 1961 ותקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. במהלך משפט אייכמן התוודעה החברה הישראלית להיקף האירועים בתקופת השואה, ובמהלך תקופת ההמתנה חוותה ישראל את תחושת האיום הקיומי כאשר נאצר נתפס כ"היטלר חדש" המאיים על הקיום היהודי – תחושה שהתחלפה עד מהרה בחוויות הניצחון הגדול. במידה מסוימת, ניתן לשער כי בתקופת ההמתנה החל תהליך המזכיר את השפעתה של מלחמת יום הכיפורים על זיכרון השואה, אולם הניצחון המזהיר עצר זאת. תוצאותיה של מלחמת ששת הימים שימרו את התפיסה המבדילה בין אתוס הגבורה הציוני לזה הגלותי, זאת עד לאוקטובר 1973.
אביטל אפשטיין סקר במאמריו בהרחבה את השימוש הרב שנעשה במוטיבים הקשורים לשואה ולמלחמת העולם השנייה, זאת בהקשר לתיאור החוויות האישיות והלאומיות במלחמת יום הכיפורים. לדבריו, כבר בעת המלחמה, דובר על "שארית הפליטה" של הלוחמים, ועל תחושותיהם של המנהיגים כי "צילה של שואה" ו"חורבן בית שלישי" מרחף מעל ראשם. השואה לדבריו, מופיעה שוב ושוב בזיכרונות הלוחמים ובספרות המתארת את המלחמה כאשר "מלחמת יום הכיפורים אינה רק תזכורת לשואה, אלא נחזית כמודל קטנטן שלה בזעיר אנפין, לפחות במרחב הפרטי". האימה אותה חוו לוחמים במקומות כמו תל סאקי ברמת הגולן "מזכירה את האוירה בפינת הרחובות זמנהוף ממילא בגטו ורשא". מוטיבים דומים כדוגמת חיילים הטוענים כי איש לא יאמין לסיפורי הזוועות אותם חוו, בדומה לתחושתם של ניצולי השואה מופיעים גם הם במחקרים שונים.
בידיעות אחרונות, בדצמבר 73, התבטא המשורר פנחס יסעור כי הדור שעמד במעוזים "לא יכול שלא להרגיש את השואה". באותו החודש, בסיכום מערכת הבחירות, הדגישה העיתונות את טענת הליכוד כלפי הממשלה ולפיה המחדל שקדם לפרוץ המלחמה כמעט המיט שואה שנייה על העם היהודי: "מי שאחראי למחדל כזה, שכמעט המיט שואה שנייה על העם היהודי, והפעם בארצו, אינו יכול להמשיך ולהחזיק ברסן הנהגתו" . מהצד השני של המתרס הפוליטי כתב ידיעות אחרונות הביא את דבריו של יצחק בן אהרון בכנס נציגי התנועות והקיבוצים באפעל, אף הוא ברוח זו: "מלחמת יום הכיפורים היתה כמעט שואה, כתוצאה של ניוון חברתי. הפילוסופיה המדינית-ביטחונית נתגלתה כחסרת על שחר במציאות הישראלית. היתה מפלה מוסרית ואסטרטגית, אם כי היה גם ניצחון טאקטי."
לצד ההשוואה בין אימי המלחמה ותחושת היהודי הנרדף מימי השואה, הרי לא מעט מהלוחמים ומבני המשפחות השכולות הדגישו את ההבדלים המהותיים בין שני האירועים. לוחמים הסבירו בעדותם כי בניגוד לאבותיהם שהובלו ל"בור המוות בפונאר" הרי הם נופלים זקופים בעמדה וממשיכים את מסורת הגבורה היהודית מימי מלחמת הגטאות. כך תיאר צביקה גרינוולד את תחושותיו בעת ביקור במילא 18, הבונקר האחרון בו התבצרו מורדי גטו ורשא, כאשר ענד במקום את עיטור הגבורה שלו עם השרוך הצהוב: "כדי שרוחות הגיבורים המתים הללו יראו אותי, ויבחינו בטלאי הצהוב מדגם ישראל הלוחמת והעומדת על חייה, ויהיו גאים בי הצאצא שלהם החי על פי מורשתם" דברים דומים צוטטו מפיו של אב ניצול שואה שבנו יחידו נפל: "בכל הדורות נשפך דם יהודי כמים, אבל נשפך לשווא. היום כאן, יש לדם היהודי ערך, יש לו מחיר".
דגש משמעותי להבנה זו, כי המלחמה דווקא מראה למרות הקושי על "התקדמות" משמעותית בתהליך התקומה של עם ישראל, באה לידי ביטוי בספרו של הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת ההסדר הר עציון "המעלות ממעמקים", שפורסם שנה לאחר המלחמה ועסק במשמעותה הרוחנית. הספר השפיע רבות על התייחסותה של הציונות הדתית לאירועי השעה. הרב עמיטל, בעצמו ניצול שואה הדגיש בספרו שוב ושוב כי אנו חיים בתוך "האינטנסיביות הגדולה שבהיסטוריה היהודית בתקופה של שלושים השנים האחרונות. ראשיתה – יהודים מובלים לתאי גזים כצאן לטבח ומיד וסמוך לאחריה – עם כלביא יקום". כלומר, המלחמה, למרות האבדות הכבדות, מהווה ניגוד גמור לימי השואה וסוג של "התקדמות ושיפור" משמעותי במצבו של עם ישראל.
ההיסטוריונית אניטה שפירא התייחסה להשפעתה של מלחמת יום הכיפורים על תודעת השואה בקרב החברה הישראלית. לטענתה של שפירא המלחמה יצרה מציאות של "אסוציאציות משותפות" בכל הנוגע לזיכרון השואה בישראל. כוונתה היא ש"הדובר" (הלוחם במלחמה והחברה הישראלית) ו"המאזין" (שורדי השואה) מבינים האחד את השני בכל הנוגע לתחושות של חוסר אונים, פחד ועוד. הכתבות בעיתונות שלאחר המלחמה מראות שבמקרים מסוימים כך היו פני הדברים. יחד עם זאת, החברה הישראלית כבר הספיקה לאמץ "אסוציאציות משותפות" עם אירועים נוספים שהתרחשו לאחר קום המדינה. בין האירועים הללו ניתן לכלול את הניצחון במלחמת ששת הימים, החטיפה המוצלחת של אדולף אייכמן והוצאתו להורג ועוד. אירועים אלו הם שהשפיעו על ה'קולות' האחרים שהופיעו בעיתונות היומית והצביעו על המרחק בין "אז" ל"עכשיו" ובין "שם" ל"כאן". לפיכך יש לראות את סוגיית תודעת השואה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים כתופעה מורכבת הכוללת ביטויים שונים של השפעה. ביטויים אלה נעים בין חרדה קיומית הנובעת מתחושה, גם אם אינה מבוססת, של "הובסנו", לבין תחושת ביטחון הנובעת מההבנה שכעת מדינת ישראל יכולה לכל איום.